השואה שלי
שתי תמונות של סבא. שתיים ודי.
ילדה קטנה,
אולי בת 4,
דומה מאוד לי באותו גיל.
מאחור כתוב – מיידלה שלי – באידיש ומספר.
השואה שלי
צילום – השואה שלי
סבא ילדה (בת 4 אולי) ואישה. אימא שלה, אשתו של סבא.
שלושתם מחייכים
מטיילים
לבושים במיטב בגדיהם (סבא היה חייט) אין שם, וכבר אין את מי לשאול.
לא של הילדה ולא של האישה.
מצאנו אותה כשסבא נפטר,
מתחת לכל הבגדים בארון.
לסבא היו 11 אחים.
הוא לא סיפר ולא דיבר.
השואה מעולם לא דוברה או סופרה.
סוד, סוד שמור בזיכרון שלעולם אבד
היא הייתה במחוות הקטנות.
בשער הצהוב שלי,
שסבתא הייתה מלטפת
ולוחשת בשקט שאף אחד לא ישמע,
חושבת שאני הקטנה לא מבינה –
"בלונדיני זה טוב"
וכששערי הכהה היא הייתה מלטפת ואומרת
"כמה את חכמה".
במחוות הקטנות,
בנייר עיתון, שהפך לנייר טואלט
גזור ריבועים ריבועים.
נייר הטואלט היה יוצא רק כשהנכדים מגיעים.
במחוות הקטנות.
האוכל שנעשה מכלום וכלום לא נזרק.
מגרעיני המלון או האבטיח שנאספו אחד אחד,
יובשו והומלחו באהבה ,
ועד קליפת האבטיח שהוחמצה בצנצנת.
המנות הקטנטנות שלהם,
הצלחת הענקית שלי,
תאכלי תאכלי, מותק,
הייתה סבתא יושבת איתי,
עד שהצלחת הייתה ריקה.
הפסטה שטוגנה במחבת עם פרורי לחם מפוררים, מהלחם שהתייבש (עד היום אני מנסה לעשות ולא מצליחה),
רק שלא לזרוק.
והקליפות, הקליפות שהפכו למעדן (קליפות קישואים ברוטב עגבניות).
במחוות הקטנות.
להסתכל עלי ולראות את הדימעה בקצה של העין,
לזכר אותם אהובים שהיו, שכבר מזמן אינם.
סוד, סוד שמור בזיכרון שלעולם אבד.
יש לכם
שני ילדים
שלושה נכדים
ושישה נינים
השואה שלי
יום השואה 2018
השואה שלי
ביום העצמאות 2019 גילתי שקוראים לילדה אנושקה.
תמונה שתחבאה בספר על תולדות קאליש, העיר של סבתא שלי.
על תמונה בכתב ידו של סבא שלי כתוב "אנושקה שלי"-אני יוצאת למסע לנסות להשיג פרטים מזהים על אותה ילדה,ואולי אפילו אצליח להשיג ולהגיע לשמה של אימה שלה ואולי פרטים נוספים על משפחתו של סבי.
מאחלת לנו לגלות את כל הסודות שהם הסתירו, היטב, ולהצמיח את עץ השורשים עם כל אותם שמות נעלמים.