נתיב העשרה – המרווח בין השדות לעזה

נתיב העשרה – כבר בדרך התחילו הדיונים הפוליטיים על מערכת היחסים ששוררת באזור הזה.
תהינו, מי יהיו האנשים שנפגוש?
איך הם חיים באזור כזה?
והאיך נקרא לפוסט הזה כדי לגרום לאנשים לחפש אותו?
"עשר אטרקציות בנסיעה של שעה מתל אביב" או "תיירות על גבול רצועת עזה"
או "חוף אשקלון – אטרקציות וטיול לכל המשפחה".
בעוד אני כותבת שורות אלה, טרם החלטתי מה תהייה הכותרת.
אבל דבר אחד אני יכולה כבר להגיד –
אלה היו יומיים מדהימים של הכירות וחשיפה לאנשים הכי מיוחדים שיש
ואטרקציות ברמה בינלאומית (כן כן כשהשמים פתוחים, מגיעים לכאן הרבה מאוד תיירים).
באזור מוקצה מחמת התדמית שהתקשורת משדרת אותו.

את התובנות מהסיור אחלק ל 3 כתבות.
שיהוו ביחד רק קמצוץ קטן ממה שיש לעשות באזור חוף אשקלון.
הכתבות יחשפו רק חלק מהמושבים, האנשים והאטרקציות.

נתיב העשרה

עוד מאה מטרים בפנייה קחי ימינה,
פוקדת עלי רחלי מתוך הווייז, ממושמעת עושה את המצווה עלי.
מצד ימין אנחנו רואים את הפארק הספורט של נתיב העשרה, ועוצרים כדי למתוח רגלים ולצלם.
לצד פינת הזולה והמנגל, ניצבת הבטונדה, בולטת בציבעוניותה –
עוד נפגוש הרבה כאלה בדרך.
אפילו כאלה שממש "דרשו" שנעצור ונצלם אותן, כי הן כל כך יפות וציבעוניות.
דיסוננס ראשון.

התחנה הראשונה בביקור שלנו הוא מרכז המבקרים החדש של נתיב העשרה.
שם אנחנו מקבלים הסבר נרחב על המושב וגילגולו.

מושב נתיב העשרה הוקם בשנת 1973 בחבל ימית שאז עוד היה בגבולות ישראל.
הוא נקרא על שמם של עשרה חיילים שנהרגו בשנת 1971 בתאונת מסוק מדרום לרפיח.
רוב התושבים עסקו בחקלאות על אדמת חול של ים, תוך שהם מפתחים שיטות חדשניות.
עם הסכם השלום בשנת 1982, פונה היישוב והוקם על גבול עזה, על קו חוף הים.
כשהחזון לאפשר לאותה חקלאות להמשיך ולשמר את הידע הרב שצברו.

כיום גרים במושב המטופח להפליא, 250 משפחות.
זהו המושב הקרוב ביותר לרצועת עזה, ממש סמוך לבתי המושב עוברת חומת הפרדה.
במפגש עם התושבים, עולות הרבה שאלות:
איך גרים באזור כזה?
איך מתמודדים עם החיים בצל רצועת עזה?
למה הם בוחרים לגור פה, איך מגדלים ילדים ועוד ועוד.
על כל השאלות מקבלים מענה שאינו משתמע לשתי פנים.
שהחיים פה הם סוג של גן עדן 95% מהזמן, ובשאר 5% הנותרים זה גהנום,
והם לא היו מחליפים את זה בעד שום הון – דיסוננס שני.

תצפית נוף – נתיב העשרה – רצועת עזה – על שמו של אל"מ ניר פרס ז"ל

התצפית המדהימה על דרום אשקלון וצפון רצועת עזה על שמו של אל"מ ניר פרס ז"ל,.
ניר, היה ראש מנהלת התיאום והקישור (מת"ק) לרצועת עזה.
ניר נולד בשנת 1964 הוכשר כקצין מודיעין בחיל הים.
במסגרת תפקידו, סיכל בשנת 1990 פיגוע ראווה נגד ישראל, שבו יורטה ספינת מחבלים מול חופי ניצנים.
על סיכול זה, קיבל ניר אות הצטיינות וציון לשבח ממפקד חיל הים, יחד עם הכינוי "אביר המודיעין הימי".
בתפקידו האחרון היה ראש מנהל התיאום והקישור לרצועת עזה.
ניר נפטר ממחלה בשנת 2012.

אל מול הכחול, הירוק, והמנצנץ של הים, באופק רחוק אנחנו מבחינים בהתהוותה של שרפה, תוצאה של בלון תבערה.
דיסוננס שלישי.

"נתיב לשלום" – חומת הפסיפס בין רצועת עזה לנתיב העשרה

ממש בסמוך לבתי התושבים, נמצאת החומת הגבול המפרידה בין רצועת עזה לישראל.
בעקבות ירי צלפים, מקלעים ונ"ט אל עבר נתיב העשרה הוקם קטע הגדר סביב יישוב הכולל חומת בטון ומגדלי שמירה ופילבוקסים.

את פרוייקט "נתיב לשלום" יצרה והגתה הקרמיקאית והיוצרת – צמרת זמיר.
זהו פסיפס מרהיב, המודבק לקיר החומה, על ידי אלפי המבקרים.
היצירה, משתרעת על כל החומה, כשכל אחד מהמבקרים מדביק חלק – אבן קרמיקה, עליו רשומה משאלה אישית.
היצירה הופכת את החומה האפורה לציבעונית, שמחה, וגם קצת אופטימית ומעוררת תיקווה, שיום אחד יהיה פה שלום ואחווה.
כן גם כאן הדיסוננס מתעורר.

בואו נדבר תכלס

נתיב לשלום אתר – לחצו כאן או כאן

חוות גילר

כך באמצע החיים + עבודה באמדוקס, הורים ל- 4 ילדים, החליטו נעמה ארצי ואייל גילר לעזוב הכל לבנות חממות לגידול וטיפוח זרעים בנתיב העשרה.
את הגשמת החלום הם התחילו בלקחת הרבה קורסים, ללמוד את הנושא היטב.
לצד החממות יש דיר עיזים וכבשים, שמהחלב שלהן מכינה נעמה גבינות: צ'רקסית, לאבנה, צפתית, בולגרית ויוגורט הכי טעימים שיש.

מתחת לפרגולה,פורסת נעמה שולחן, מרהיב עם כל תוצרת החווה, ואז היא מספרת לנו על ההתמודדות היום יומית עם האתגרים של חקלאים והאתגרים של חקלאים וחקלאות בצל הטילים, כשעל זה מצטרפת עכשיו גם חברתינו – הקורנה, ועל פיתוח הזרעים של העגבניות, אותם יש לאבק פרח פרח, ובעדינות רבה.

טיפ חשוב – אם אתם שם אל תשכחו לטעום את החלפיניו המוחמץ שנעמה מכינה – זה פשוט מושלם בליווי הגבינות.

בואו נדבר תכלס

אתר הבית של חוות גילר – לחצו כאן
דף הפייסבוק של חוות גילר – לחצו כאן
פתוח כל יום בתיאום מראש – 077-7295834

המאהל של מיכה

כשמש נוטה למערב, ויוצרת פריים נהדר לצילום, אנחנו מגיעים ל"מאהל של מיכה".
זאת כבר הפעם השנייה שאני רואה את המופע המרגש של מיכה ביטון, אמן, זמר, יוצר, מלחין, מספר ואם היה אפשר הייתי מוסיפה לו עוד כמה תארים.
"בין שדרות לירושלים" – הוא מופע שירה וסיפור אינטמי ונוגע, על חייו של מיכה.
מסיפור משפחתו שעלתה ממרוקו לעיר שדרות, לבית הקטן שבו חיו 12 נפשות – 2 הוריו ו – 10 ילדים.
ועל הנסיבות אשר גרמו לו לעזוב את ביתו בגיל 10, ולעבור לבית האומנה של הסופרת גלילה רון פדר.
מיכה הוא אותו ילד גיבור אשר עליה מבססת גלילה את סידרת ספריה "אל עצמי".
עוד ועוד מעברים ותגליות, שהביאו את מיכה ללמוד, ללא שום עזרה לנגן בגיטרה, שהפכה את חייו ואיפשרה לו להיות הזמר והיוצר שהוא היום.

בנימה אישית, זה אחד מהמופעים המרגשים, זכיתי להיות בהם.
המופע מיועד לכל המשפחה, ונותן פתח לשיח על: שונה ודומה, על כבוד ומחילה, על התחלות חדשות והתמודדות עם פחדים, על הצלחה וכישלון, על התמדה ורצון.
שיח שהוא חשוב לכל ילד/ה בתוך עצמו ועם הסביבה שלו, ואני אגלה לכם עוד משהו, גם אצל המבוגרים הוא חשף כמה עצבים הזקוקים לליטוף, ונתן ללב בוסט ועיטוף של אנרגיה מחברת ומחזקת.

בואו נדבר תכלס

אתר הבית של מיכה – לחצו כאן
דף הפייסבוק של מיכה – לחצו כאן

מה עוד בנתיב העשרה

על עוד פעילויות וחוויות לכל המשפחה וגם לתאם ולמצוא את מה שכתבתי עליו, תוכלו לקרוא ולמצוא – באתר הבית של נתיב העשרה – לחצו כאן