המנוף – סיפור קצר על מנוף ומזל.
זיכרון – זאת היייתה המשימה בסדנת הכתיבה שבה אני משתתפת.
סדנת כתיבה, אני?!
סיפור קצר, אני?!
כל מי שמכיר אותי, קצת, יודע כמה אני פוחדת לכתוב.
אני כותבת בהמון חשש.
אני לקויית למידה.
הנה זה נאמר בקול (כתבתי על זה בקטנה בפוסט – 21 + 1 דברים שלא ידעתם עלי).
אני לא יודעת איפה לשים את הפסיק, אני כותבת עם המון שגיעוט קטיב ואני מסרבת בתוקף שיתקנו את הליקויים שלי, שיעשו לי הגהה.
אני לא מושלמת ואני שלמה עם זה.
עם כל התיק הזה ועם המון חשש הגעתי לסדנת הכתיבה של צפי הדר ריכטר.
חכיתי לרגע, בסיכום המפגש הראשון בסדנא, למילים – "קחו 20 דקות לכתוב".
בדיוק הרגע ממנו הכי חששתי.
נשמתי עמוק, זעה קרה כיסתה אותי ובכל זאת עט ממש קפצה ליד, המחברת נפתחה והכתוב פשוט זרם החוצה – השם שלי.
במפגש השני כבר חששתי קצת פחות, אבל עדין שנים של ניסיון היו עמוק בגוף.
זה יצא. פתאום הכללים היו כל כך ברורים, היה ממש קל לקחת וליישם.
אחרי הפתיחה הקצת נזילה הזאת, אני מעיזה להעלות כאן את הסיפר הקצר השני שלי.
המשימה הייתה :
זיכרון
המנוף
לילה, חושך.
ריח של גשם באוויר, למרות שזה היה היום הכי חם בשנה.
אנחנו נוסעים בשני ג'יפים, בכל אחד 5 אנשים.
מזגזגים על הכביש עם חלונות פתוחים, המוזיקה בפול ווליום ואנחנו צועקים ביחד עם השיר "we will, we will rock you".
למרות השירה המתח מורגש היטב. תכף נגיע למקום.
עוצרים בנקודת התארגנות.
מרחוק אנחנו רואים את המנוף, גבוה, מואר וכובש את הנוף.
אנחנו עומדים במעגל, עושים תירגול אחרון. חודשים של תכנון, כל אחד יודע את תפקידו:
מי יחכה בג'יפ ואיפה, מי יעסיק את השומרים, איתותים מוסכמים קודים לשמות.
השלישיה שמה את המצנחים על הגב, שניה לפני שנכנסים חזרה לג'יפים, מכסים את המספרים, בודקים את מכשירי הקשר ונותנים חיבוק גדול.
אסור להגיד בהצלחה -"בהצלחה אומרים למי שצריך מזל ואתה לא רוצה להסתמך על מזל שם למעלה" – אל דאגה, המזל ימצא אותך.
העמדה מול המנוף
גלית (הקטנה) ואני, יורדות מהג'יפ במרחק סביר מעמדת השמירה.
צוחקות קצת ועושות שטויות, מתקרבות לביתן השומרים.
זה עובד, הם יוצאים לקראתינו ואנחנו מסובבות אותם כך שהם יהיו עם הגב למנוף הגבוה.
אנחנו מתחילות איתם.
עוד שומרים מגיעים ומצטרפים לשיחה.
הם לא חושדים בכלום.
אנחנו, בזווית העין, רואות אתכם מתחילים לטפס בשקט ומאותות אחת לשנייה, שעוד כמה שניות מסמנות וי על החלק הזה.
השומרים מוחים כשאנחנו אומרות שלום נפרדות, הולכות ביחד לעמדה הבאה.
פה כבר מחכים לנו החברה עם הג'יפים.
שם למעלה אתם מאותתים לנו עם הפנס.
נקודת אור אחת.
אנחנו סופרים יחד –
10…9…8…
נשימה עמוקה האקשן מתחיל.
7…6…5…
שניות אחרונות של שקט לפני הסערה.
4….3…2….
הירח משייט בשמים המהבילים, צהוב וגדול, סופר את השניות ביחד איתנו. ירח בוגדני, שלא מסתיר כלום.
רעש עצום, פתיחת מצנח. ע' קפץ.
אנחנו למטה מדליקים את הפנס, לאותת איפה נמצאת נקודת הנחיתה הראשונה.
מחזיקים אצבעות, כמעט שעוצרים את הנשימה. ע' מתקרב, אנחנו רואים את החיוך על הפנים של
יש, נחיתה מוצלחת.
הג'יפ הראשון אוסף את ע' עם המצנח המבולגן ונוסע לנקודת המפגש ה- 3.
שתי נקודות אור מהפנס למעלה, שמסמנות את הקפיצה הבאה.
זאת צניחת הבכורה שלך וכולנו מתרגשים, חוששים ומחכים לך.
רעש עצום, בדיוק כמו שאנחנו אוהבים, המצנח נפתח, נ' באוויר, מפה הכול נראה מושלם.
נ' נוגע באדמה, יופי של צניחת בכורה. נ' כולו לבן מרוב התרגשות וכולנו מוחאים כפיים.
אנחנו, פועלים כמכונה משומנת היטב גם הוא וגם המצנח נאספים לג'יפ.
מרחוק אנחנו רואים את השומרים רצים. עכשיו הם מבינים שעבדו עליהם.
הפנס בנקודת הנחיתה השלישית, מאותת עיגולים בעצבנות.
השומרים מתקרבים, וא', שם למעלה, מודיע שהוא קיבל איתות מוסכם, אל תקפוץ, מסוכן מידי.
תוכנית ב' יוצאת לדרך.
המצנח
שני הג'יפים יוצאים לדרך, לנקודת המפגש החלופית.
משאירים את השומרים מאחור, עדיין רצים ולא מתאיישים.
כשנגיע לנקודת המפגש האלטרנטיבית, נודיע לך שאתה יכול לקפוץ.
התכוננו גם לזה, עשית את כל האימונים הדרושים, לנחות בנקודה מרוחקת יותר.
אתה מנוסה.
שומרים של שתיקה בקשר עד משמגיעים.
פה אתה תראה את הפנס, רק כשתהייה מאוד קרוב.
אתה ממש צריך לדייק.
הירח משייט בשמים השחורים, יהיה מאחוריך וכולנו מחזיקים מצלמות לצלם את הצל הנוחת.
שלושה ציפצופים בקשר, שלושה ציפצופים בחזרה.
ושקט.
אף פעם לא חושבים שהפעם האחרונה תהייה הפעם האחרונה. תמיד אנחנו חושבים שיש לנו את כל הזמן שבעולם.
אבל המזל חושב אחרת.
היום אני כבר לא זוכרת אם נתתי לך חיבוק שם למטה.
לזיכרו של אבנר צחורי ז"ל
הסיפור – המנוף – לזכרו של אבנר צחורי, וקצת שונה לצורך הסיפור.
אבנר, חיי עוד כמה שנים טובות אחרי אותו מנוף.
הוא עשה עוד כמה דברים מטורפים והגשים, כמעט, את כל החלומות שלו.
בצניחה מגשר בלילה חשוך, בארה"ב, המצנח הסתבך ולא נפתח כמו שצריך.
אבנר הפך לנכה משותק מהחזה למטה.
כמה שנים אח"כ, בשעות הבוקר המוקדמות, הוא לקח מטוס אולטרלייט, אותו למד להטיס וצנח מהמטוס אל מותו בדרום הארץ.
5 מחשבות על “המנוף – סיפור קצר”
צמרמורת. סיפור שלא שומעים בין כל הצניחות באינסטגרם…
בבקשה תמשיכי לכתוב?
תודה רבה דליה, אין דרך לתאר כמה המילים שלך מחממות לי את הלב
כתבת יפה ומרגש ילדתי. אוהבת
איזה סיפור. ממש תסריט לסרט קצר. בעיקר אחרי שקוראים את אחרית הדבר. שם היא צריכה להכנס לסוף הסרט.