אודות
ברוכים הבאים

אני גלית, בת 49 אימא לשלושה נפלאים.
לא נשואה, באושר לזוגי, גלעד, כבר 17 שנים.
קמה כל בוקר עם התחייבות, ללמוד משהו חדש.

"שיעמום הוא בחירה" – נספר לכם פה על הטיולים בקטנה שלנו (ואולי יום אחד על הטיול חלום שלנו), נבדוק ונמליץ על משחקי קופסה שאנחנו מכורים להם, תוכלו למצוא פה פעילויות מיוחדות לשעות הפנאי, נספר על אטרקציות מיוחדות שאנחנו פוגשים בדרך.

תישארו בקשר

ותהיו הראשונים לקבל את כל האינפורמציה: מסלולי טיול, פרינטבלס חינמיים, רעיונות ליצירה,  ועוד הרבה דברים טובים…
הרשמו לניוזלטר!

מחפשים משהו?
אז מה יש לנו כאן
ארכיון הבלוג
רשתות חברתיות

השואה שלי

שתי תמונות של סבא.
שתיים ודי.
ילדה קטנה, אולי בת 4, דומה מאוד לי באותו גיל.
מאחור כתוב –  מיידלה שלי  – באידיש ומספר.

השואה שלי  – תמונה

השואה שלי
השואה שלי

צילום – השואה שלי

סבא, ילדה (בת 4 אולי) ואישה.
אימא שלה, אשתו של סבא.
שלושתם מחייכים
מטיילים
לבושים במיטב בגדיהם (סבא היה חייט)
אין שם, וכבר אין את מי לשאול.
לא של הילדה.
לא של האישה.

השואה שלי

מצאנו אותה כשסבא נפטר,
מתחת לכל הבגדים בארון.
לסבא היו 11 אחים.
הוא לא סיפר ולא דיבר.
השואה מעולם לא דוברה או סופרה. סוד.
סוד שמור בזיכרון שלעולם אבד היא הייתה במחוות הקטנות.
בשער הצהוב שלי, שסבתא הייתה מלטפת ולוחשת בשקט שאף אחד לא ישמע, חושבת שאני הקטנה לא מבינה – "בלונדיני זה טוב".
כששערי הכהה היא הייתה מלטפת ואומרת: "כמה את חכמה".


במחוות הקטנות.
בנייר עיתון, שהפך לנייר טואלט גזור ריבועים ריבועים.
נייר הטואלט היה יוצא רק כשהנכדים מגיעים.


במחוות הקטנות.
האוכל שנעשה מכלום וכלום לא נזרק.
מגרעיני המלון או האבטיח שנאספו אחד אחד, יובשו והומלחו באהבה , ועד קליפת האבטיח שהוחמצה בצנצנת.
המנות הקטנטנות שלהם,
הצלחת הענקית שלי,
תאכלי תאכלי, מותק,
הייתה סבתא יושבת איתי,
עד שהצלחת הייתה ריקה.
הפסטה שטוגנה במחבת עם פרורי לחם מפוררים, מהלחם שהתייבש (עד היום אני מנסה לעשות ולא מצליחה), רק שלא לזרוק.
והקליפות, הקליפות שהפכו למעדן (קליפות קישואים ברוטב עגבניות).


במחוות הקטנות.
להסתכל עלי ולראות את הדימעה בקצה של העין, לזכר אותם אהובים שהיו, שכבר מזמן אינם.
סוד, סוד שמור בזיכרון שלעולם אבד.

יש לכם
שני ילדים
שלושה נכדים
ושישה נינים
השואה שלי
יום השואה 2020  

ביום העצמאות 2019 גילתי שקוראים לילדה אנושקה.
תמונה שתחבאה בספר על תולדות קאליש, העיר של סבתא שלי.
על תמונה בכתב ידו של סבא שלי כתוב "אנושקה שלי".
אני יוצאת למסע לנסות להשיג פרטים מזהים על אותה ילדה, ואולי אפילו אצליח להשיג ולהגיע לשמה של אימה שלה ואולי פרטים נוספים על משפחתו של סבי.
מאחלת לנו לגלות את כל הסודות שהם הסתירו.
להצמיח את עץ השורשים עם כל אותם שמות נעלמים.

My Holocaust

Two photos of Grandfather
Nothing more.
A little girl, maybe four years old, who looks just like me that age.
"My meydele" and a number are written on the back.

My Holocaust – photo

Grandfather.
a girl (maybe 4 years old).
woman. Her mom. My Grandfather's wife.
All three are smiling.
Walking around.
Dressed in their finest clothes (Grandfather was a tailor).
There's no name.
and no one to ask.
Neither for the girl's name, nor for the woman's.

השואה שלי
סבא אנושקה ואישתו

We found it when Grandfather passed away.
Underneath all the clothes at the closet.
Grandfather had 11 siblings.
No one survived.

He's never spoken or talked.
The Holocaust has never been spoken about.
A secret, kept in a memory that has been lost forever.


It's been in small gestures.
My yellow hair, that Grandmother would stroke and whisper quietly, so no one would hear, thinking I don't understand:
"blonde is good".
and when my hair turned darker, she would stroke it and say:
"how smart you are".


Small gestures.
in newsprint paper, turned into toilet paper cut to squares.
Toilet paper was only for the times when the grandchildren would arrive.

Small gestures.
The food that was made of nothing.
And nothing would be thrown away.
Watermelon and melon seeds that have been picked one by one, dried and salted with love.
and the watermelon peals that have been pickled in a jar.

Their tiny food portions.
My huge plate.
"Eat up, eat up, darling" – Grandmother used to sit with me Until my plate was empty.
The pasta, fried in a pan with crumbled bread crumbs, from the dried bread
(I've been trying to cook for myself ever since, and I never get it).
so that nothing would be thrown away.
And the peals!
The peals that turned into a delicacy (zucchini peals in tomato sauce).

It was in the small gestures.
To look at me and see the tear in edge of there eye, in memory of those who are long gone.
A secret.
A secret kept in a memory that has been lost forever.

You have
Two children
Three grandchildren
And six great-grandchildren

Holocaust Memorial Day 2020 – My Holocaust

On Independence Day 2019 I found out the girl's name was Anushka
A photo hidden in a book about the history of Kalish, my Grandmother's city.

A photo says "My Anushka" my Grandfather's handwriting – and I embark on a journey to try and find out more about that girl.
Maybe I'll be able to get her mother's name and find out more about Grandfather's family.

I wish us to find all the secrets they've hidden so well, and grow back the roots of yours family tree with all the missing names.

IN 2020, more Jews around the world, are reporting a significant leap in racist propaganda.
Difference between HUMAN BEINGS is required and even necessary for the existence of a corrected society.
But once this is variance carries a value comparison, it becomes a racism and discrimination.
Behaviors that we as a society MUST NOT ACCEPT.

1 מחשבה על “השואה שלי”

  1. כתבת כל כך יפה, ממש מתוך הלב. רגיש, מלא אהבה ועצוב כל כך. הצלחת לגלות משהו על אנושקה?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן